האדם, השייך לקבוצת היונקים, יכול בדומה לכל היצורים החיים להעמיד צאצאים רק כאשר הוא מגיע לבגרות מינית. היכולת להרות וללדת תלויה בגורמים פיזיולוגיים, אנטומיים וגם נפשיים. כדי שאיש ואישה יוכלו להעמיד צאצאים צריכים להתקיים כמה תנאים בסיסיים, וכאשר הם מתקיימים, יש סיכויים גבוהים שהגבר והאישה פוריים ויוכלו להעמיד צאצאים ולהבטיח את המשכיות המין.
האדם מתרבה ברבייה מינית, בהפריה פנימית.איברי הרבייה (איברי המין) מגדירים את המין (זוויג). קיימים הבדלים בין הזכר והנקבה במבנה ובתפקוד של מערכת המין.
רבייה באדם דומה לרבייה בבעלי חיים רבים אחרים:
- הזכר והנקבה תורמים כל אחד תא מין- גמטה הפלואידית- לצורך ההפריה. תא המין הזכרי נקרא זרע, והנקבי- ביצית. בתהליך ההפריה מתלכדים שני תאי המין ונוצר תא דיפלואידי, ממנו מתפתח העובר.
- קיימת חלוקה תפקודית בין זכרים ונקבות בתחום הרבייה ובתחומים אחרים שאינם קשורים באופן ישיר לתהליך הרבייה הביולוגי, אלא בהיבטים חברתיים וריגושיים דוגמת הטיפול בצאצאים.
אולם, הייחודי לתהליך הרבייה באדם, הוא שמעבר להיבט הביולוגי מעורבים בתהליך גם רגשות אנושיים.
מלבד זאת, ילודי האדם הם חסרי אונים יותר מילודי היונקים האחרים. קצב התפתחותם איטי יותר והם זקוקים לטיפול הורי אינטנסיבי יותר.